בדיון מיוחד שנערך בכנסת על מצב שירותי הבריאות בפריפריה, נחשף כי מבין 260 בוגרי בית הספר לרפואה בצפת, רק 15 רופאים נשארו לעבוד באזור הצפון. בעקבות הנתון המטריד, כמה מחברי הכנסת טענו כי "הפקולטה לרפואה בצפת לא עומדת ביעדיה". זאת טענה שיש בה כדי להטעות את הציבור, כמו גם להסיר את האחריות מהגורם שבפועל דואג להנציח את המחסור התמידי ברופאים ואחיות באזורי הפריפריה, צפון ודרום כאחד.
עוד בעניין דומה
יש להדגיש, המספר הנמוך של בוגרי ביה"ס לרפואה בצפת שנשארו לעבוד בפריפריה הצפונית הוא סימפטום לבעיה שורשית בהרבה. ראוי לומר כי מצוקת כוח אדם רפואי וסיעודי והיעדר נגישות וזמינות של שירותי בריאות בפריפריה אינם נובעים מפעילותם של מוסדות ההכשרה, אם כי ממדיניות ממשלתית ארוכת שנים.
המדיניות הממשלתית דואגת לשמר ואף להעצים את הפערים בתחום הבריאות בין המרכז לבין אזורי הפריפריה. אז נכון, אחת לתקופה אנו עדים להצהרות פומפוזיות ולהבטחות של הממשלה על השקעות עתק במערכת הבריאות בפריפריה, ואולם המציאות מלמדת כי הצהרות והבטחות לחוד, ומעשים, העברת תקציבים ותוצאות לחוד.
בניגוד לטענת חברי הכנסת, הפקולטה לרפואה בצפת דווקא כן עומדת ביעדיה ומטרותיה והיא מכשירה בכל שנה רופאים רבים וטובים. אך מי שלא עומדת בהבטחותיה ויעדיה היא דווקא המדינה, שלא פותחת תקנים נוספים לקליטת רופאים חדשים בהתאם לגידול באוכלוסיה ולצורכיה המתפתחים (למשל, עלייה בשיעור הקשישים, חולים כרוניים ועוד). אי־פתיחת תקני רופאים מונעת קליטה של כוח אדם מקצועי חיוני למוסדות הבריאות בפריפריה.
כך אנו מוצאים עצמנו בפני מציאות שלצד מצוקת כוח האדם והעובדה שיש רופאים שמסיימים את הלימודים ורוצים לעבוד בפריפריה, אין תקנים חדשים שיאפשרו את קליטתם. כאן גם המקום לציין כי המפתח לתקני כוח אדם במערכת הבריאות (במקצועות הבריאות השונים) נקבע אי שם בשנות ה–70 של המאה הקודמת. מפתח שכבר מזמן אינו תואם את המציאות והצרכים של ימינו, לא במרכז הארץ ולא בפריפריה.
מי שלא עומדת ביעדיה היא הממשלה, שלא משכילה לפתח מערך מגוון של תמריצים — כלכליים, מקצועיים וחברתיים. תמריצים שיידעו להביא רופאים ואחיות חדשים לאזורי פריפריה, אך לא פחות חשוב מכך — גם לגרום להם לרצות להישאר שם. חשוב להפנים, כי בתחומים רבים תמריץ כלכלי לבדו (לדוגמה, מתן מענקים כספיים למי שיעבור לפריפריה) אינו יכול להשיג את מטרה, שהרי פוטנציאל ההשתכרות והאפשרות לקידום מקצועי במרכז לצד שירותים חברתיים מפותחים, כמו חינוך ותחבורה, כמעט תמיד יגברו על תמריץ כספי חד־פעמי, גבוה ככל שיהיה.
מכאן, שרק תמהיל מדויק של מגוון תמריצים כלכליים, חברתיים ומקצועיים עשוי להוביל שינוי מהותי, ולאורך זמן. כי אם המדינה לא תפתח תשתיות תומכות איכותיות שיידעו לשמר את כוח האדם בפריפריה לאורך זמן — הכישלון צפוי מראש. כפי שאכן קרה בעבר עם מענקים כספיים חד־פעמיים, אז חלק מהכסף הלך לכוח אדם שהגיע לפריפריה בעקבות התמריץ הכלכלי. כוח אדם שעזב את עבודתו בפריפריה זמן קצר יחסית לאחר מכן. דה פקטו, התמריץ הכלכלי לא השיג את מטרתו לחזק את שירותי הבריאות בפריפריה, ושוב כספי ציבור ירדו לטמיון.
נוכח הפערים בבריאות ומציאות חייהם הקשה של תושבי הפריפריה, ראוי שמדיניות הממשלה תתבטא לא רק בהבטחות לתקציבי עתק, אלא גם במימושן. כחלק מהקמה ופיתוח של תשתיות בריאות חיוניות, יש לפתוח באופן מיידי עוד תקנים לקליטת כוח אדם (מה יאפשר להוסיף גם עוד מיטות אשפוז). במקביל, יש לפתח סל מגוון של תמריצים להשארת הבוגרים בפריפריה ומשיכת כוח אדם חדש.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"דה מרקר")