שלוש שעות סיעוד ביום, שהן 22 שעות בשבוע, זוהי הזכאות במימון ציבורי לקשיש שנמצא במצב סיעודי מלא ותלוי לחלוטין בעזרת הזולת. ומה בשאר שעות היממה? זה כבר תלוי ביכולתו הכלכלית של הקשיש ובני משפחתו.
עוד בעניין דומה
נכון, בפרמטרים מסוימים הכיסוי הסיעודי בישראל טוב מזה הקיים במדינות רבות, בין השאר בזכות שיעור כיסוי רחב למדי של מבוטחים בביטוח סיעודי דרך קופות החולים.
ואולם, בישראל עיקר הבעיה נעוצה בהיעדר מענה סיעודי ציבורי הולם מבחינת מספר שעות הסיעוד, רציפות הטיפול ואיכותו (בעיה שמחריפה כשמסתיימת תקופת הזכאות דרך הקופה או הביטוח הפרטי). בפועל, המציאות מציבה את הקשישים ואת כלכלת ישראל בפני סיכונים מיותרים.
"כיסוי סיעודי הולם ואיכותי יכול לבלום את העלייה הדרמטית בהוצאה הלאומית והפרטית לבריאות"
חשוב להכיר בעובדה שטיפול סיעודי איכותי הוא לא פחות מרפואה מונעת, מבחינה בריאותית וכלכלית כאחד. מכאן, שאם מציאות חייהם הקשה של הקשישים הסיעודיים לא משכנעת את הממשלה להסדיר את רצף הטיפול הסיעודי ואיכותו, אז אולי האינטרס הכלכלי יעשה זאת. זאת, כי כיסוי סיעודי הולם ואיכותי יכול לבלום את העלייה הדרמטית בהוצאה הלאומית והפרטית לבריאות. הוצאה שצפויה להיות גדולה ממילא.
קשיש שנמצא בביתו ושאינו זוכה לטיפול סיעודי איכותי, באופן רצוף ובמספר השעות הראוי, צפוי להזדקק ליותר שירותי רפואה, ובכלל זאת גם ליותר ימי אשפוז. המשמעות של טיפול סיעודי חסר או לקוי מקבלת ביטוי בתחלואה גבוהה יותר ובפגיעות בגוף שניתן היה למנוע. היעדר מענה סיעודי הולם מתורגם לסיכוי גבוה יותר לשברים כתוצאה מנפילות בבית, לתזונה לקויה, להיגיינה ירודה, לטיפול תרופתי חסר ועוד. אלה הם בדיוק כל אותם גורמי סיכון שעצם התממשותם מחמירה או פוגעת קשות בבריאותו של הקשיש.
"ההוצאה הישירה בארה"ב, רק בגין נפילות קשישים, הסתכמה בשנת 2000 ביותר מ-19 מיליארד דולר"
מכאן, לצד האפקט החיובי על בריאותו ואיכות חייו של הקשיש, ראוי להכיר גם בתועלות המערכתיות והמקרו־כלכליות הגלומות בשיפור האיכות ורציפות הטיפול. חשוב להכיר ביכולת למתן את העומסים העכשוויים והעתידיים על מערכת הבריאות ולרסן את ההוצאה הלאומית והפרטית בתחום הבריאות. ביטוח סיעוד ממלכתי יכול לסייע לבריאות הקשיש — ולכיס של כולנו.
כאמור, היעדר השקעה בשירותי סיעוד ממלכתיים כיום צפויה לעלות לנו ביוקר בעתיד הקרוב מאוד. כך, למשל, ההוצאה הישירה בארה"ב, רק בגין נפילות קשישים, הסתכמה בשנת 2000 ביותר מ-19 מיליארד דולר (לפי נתוני המרכז למניעה ולבקרת מחלות, CDC). על פי הערכות, ב–2020 צפויה ההוצאה הישירה בארה"ב על כך להסתכם ב–55 מיליארד דולר.
"ביטוח סיעוד ממלכתי יכול לסייע לבריאות הקשיש — ולכיס של כולנו"
מכאן, ובדומה לנתונים ולהערכות שמתפרסמים בארה"ב, נראה כי המציאות בישראל לא ממש שונה. מפרסומי משרד הבריאות עולה כי "אחד מכל שלושה אנשים בגיל המבוגר נופל לפחות פעם אחת בשנה, חלק ניכר מהנפילות גורמות לשברים, כשרבות מהנפילות והפגיעות קורות בבית".
אפשר למנוע רבות מהנפילות האלה, אם רק יזכה הקשיש לשירותי סיעוד באיכות טובה ובנפח גדול יותר. הנפילות האלה מתורגמות בישראל להוצאה ישירה של מאות מיליוני שקלים. וזה עוד לפני שדיברנו על ההוצאה העקיפה - בין השאר בשל השפעת מצבו של הקשיש על בני משפחתו (למשל, פגיעה בפריון העבודה).
אין ספק שפוטנציאל החיסכון הוא אדיר. לכן, הממשלה צריכה לקדם במהירות ביטוח סיעודי איכותי, לא כטובה לאזרח או כאתנן פוליטי - אלא מתוך אינטרס כלכלי מובהק. הגם שרבים מציגים את 2030 כנקודת ציון משברית (בהתבסס על פרסומי OECD), נתוני הלמ"ס מלמדים כי המשבר קרוב הרבה יותר. הוא צפוי לפקוד את מערכת הבריאות כבר בעוד חמש שנים.
* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "דה מרקר"