מערכת הבריאות אינה מערכת גזענית. מערכת הבריאות היא מערכת ציבורית שנשענת על הון אנושי ותרבותי מגוון, אולי יותר מכל מערכת ציבורית אחרת במדינת ישראל. ואולם, הסערה הציבורית שטילטלה את מערכת הבריאות סביב הפרקטיקה של הפרדה במחלקת יולדות, חושפת את אחת מהבעיות הקשות שהתפתחה בשנים האחרונות.
עוד בעניין דומה
הבעיה היא שמערכת הבריאות מנסה לרצות את המטופל כמעט בכל מחיר - לעתים תוך יצירת פרקטיקה פסולה. מכאן, ובפרט לאור העובדה שבבסיסה מערכת הבריאות וראשיה אינם גזענים, הגיעה העת שנבדוק איפה עובר הגבול באשר להיענות לבקשות של מטופלים.
מתוך ניסיון להתמודד עם גירעונות העתק שלה, מבקשת מערכת הבריאות להגדיל את מקורות המימון שלה, הכוללים גיוס מבוטחים, משיכת יולדות ועוד, תוך שהיא מחזרת אחר המטופלים. מערכת שמנסה לרצות את המטופל, תהא בקשתו הזויה ככל שתהא, לעתים פוגעת באופן אישי במטופל. כך למשל במקרה בו רופא "הולך שבי" אחר בקשת מטופל רק כדי לרצותו, למרות שאין כל הצדקה רפואית למהלך.
כל מערכת ציבורית, ובכלל זאת מערכת הבריאות, אינה יכולה, אינה צריכה - ובמקרים מסוימים אף אסור לה - להיענות לכל בקשה שניצבת לפתחה
במידה מסוימת התבססה במערכת הבריאות מדיניות ריצוי שכעת קשה לרסנה, בפרט בתחומים היותר כלכליים־רווחיים. מדיניות ריצוי זו חילחלה לכאורה כחלק מתודעת שירות, תוך שהיא מחנכת את הציבור הבא בפתחו של המוסד הרפואי שניתן לבקש בקשות, גם כאלה שבמקום אחר כלל לא היו עולות. יודגש כי תודעת שירות גבוהה אינה תלויה בהכרח במילוי כל בקשה, רצון או גחמה של המטופל. בטח לא בבריאות.
נדמה כי המציאות מלמדת שאולי הגיע הרגע לומר את הברור מאליו: לא כל בקשה של מטופל היא בקשה ראויה למימוש, ובטח שאין לתת לבקשות שמבוססות על יסודות של אבחנה ואפליה פסולה לגיטימציה במערכת הבריאות. שהרי לא דין בקשת מאושפז במחלקה פנימית המבקש לעבור חדר משום שהמטופל לידו גונח כל הלילה מכאבים (בהנחה שמשאבי המחלקה מאפשרים זאת), לבין בקשת יולדת שלא להיות בחדר עם אשה רק בשל צבע עור, לאום, דת, נטייה מינית וכיו"ב.
דווקא סירוב מפורש לבקשות שנגועות באפליה פסולה הוא שבכוחו למגר בטווח הבינוני והארוך תופעות פסולות בחברה רב תרבותית כמו ישראל
דווקא לאור טענת הנהלות בתי החולים שאין מדיניות של הפרדה, אלא שמוסדות הבריאות "רק" נענים לבקשת מטופלים - ראוי לציין כי יש בקשות שעצם ההיענות להן היא שמהווה מעין "מדיניות שבמעשה", מדיניות פסולה המנציחה עיוות חברתי. כל מערכת ציבורית, ובכלל זאת מערכת הבריאות, אינה יכולה, אינה צריכה - ובמקרים מסוימים אף אסור לה - להיענות לכל בקשה שניצבת לפתחה.
דווקא סירוב מפורש לבקשות שנגועות באפליה פסולה הוא שבכוחו למגר בטווח הבינוני והארוך תופעות פסולות בחברה רב תרבותית כמו ישראל. כן, גם במחיר מיידי של עזיבת היולדת הפוטנציאלית את בית החולים (והפסד ההכנסה לבית החולים מהמוסד לביטוח לאומי), ובחירתה בבית חולים אחר. בעניין זה, וככלל שכל בתי החולים יישרו קו, וינהיגו מדיניות אחידה ובלתי־מתפשרת שיוצאת נגד תופעות של אפליה והפרדה - כך יתאים עצמו הציבור לאפשרויות הקיימות.
לבסוף, ובניגוד גמור לטענות שנשמעו בימים האחרונים מצד גורמים במערכת הבריאות - זה מתפקידו של בית החולים לחנך את המטופל. מערכות ציבוריות (חינוך, תרבות, תעבורה, משטרה, משפט ועוד) ובכלל גם מערכת הבריאות על מוסדותיה השונים, נדרשות לקחת חלק בחינוך החברה. חינוך לסובלנות וקבלת האחר והשונה, שהוא חיוני לרקמת החיים במדינה רב־תרבותית כמו ישראל.
מכאן, צומחת חובתה של כל מערכת ציבורית באשר היא לצאת נגד תופעות של האפליה פסולה, ולא לאפשר במפורש או במשתמע, במישרין או בעקיפין פרקטיקה של הפרדה.